יש שני סוגים עיקרים של שדים: השד כשליחו של השטן והשד כישות עצמאית. כשליחו של השטן השד בא להזיק לבני האדם ולחבל בנפשם (השד פוגע בנפש ולא בגוף). כישות עצמאית השד יכול להזיק לבני אדם וגם לעזור להם בתמורה למשהו.

במסורת הערבית של לפני האיסלאם התבססה האמונה על פחד מרוחות ומשדים שנקראים בערבית ג'ינים. באגדות הערביות המסורתיות כמו "סינבאד" ו"אלאדין" מופיעים ג'ינים.

גם במסורת היפנית העתיקה יש שדים שהם בניגוד לשדים הערבים העצמאים מייצגים את השאול ואת השטן.

במסורת היהודית יש מגוון דעות רחב ביחס לשדים. החל מהתייחסות אליהם כדבר הפועל במציאות שלנו וכלה בשלילת קיומם.

המקרא ממעט להזכיר את קיומן של ישויות על טבעיות בכלל, אך בעוד ישנן מספר הזכרות של מלאכים וסוגי כישוף שונים, שדים אינם מוזכרים כלל (הביטוי "שדים" מופיע אמנם פעמיים במקרא [ספר דברים ובתהלים], אלא שהכוונה שם בהקשר של עבודת אלילים - זביחה לשדים).

בתלמוד, לעומת זאת, מוזכרים שדים ויצורים 'מזיקים' (כהגדרת התלמוד עצמו) אחרים פעמים רבות וברור שחז"ל ראו בקיומם עובדה קיימת. מפורסמת מאוד האגדה לפיה שלמה המלך הצליח לתפוס בעורמה את מלך השדים (אשמדאי), ואף התייעץ עם שדים.

בהגות הפילוסופית היהודית של ימי הביניים נשלל קיומם של שדים באופן מוחלט, למרות התיאורים הרבים המובאים בגמרא. מפורסם בשלילתו הרמב"ם, שטען כי שדים אינם ברי קיימא כלל, אך עם זאת יש ללמדם להדיוטות כמטפורה לכוחו של האלוקים. כמוהו סברו הוגים רבים, כמו רלב"ג ואחרים, אך היו גם שהמשיכו להאמין בקיומם.

המיתולוגיה היהודית האזוטרית מספרת שעוד לפני בריאתה של חוה הייתה לאדם אישה אחרת בשם לילית, שלאחר סיכסוכם וגירושה לים המוות התחתנה עם מלך השדים ומאז כל צאצאיהם השדים רודפי את צאצאיו של אדם.

ויקפידיה

tz