ואם מדברים על דמויות אנוש, יש לי חיבה מיוחדת לפרכות. לפחות הן אמיתיות.
אף על פי שמקור המושג הוא ככל הנראה מקהילת יוצאי ארצות המגרב (ראו להלן), כיום משמש הכינוי לעתים גם ביחס לנשים שמוצאן אינו מארצות המגרב, לעתים בצירוף "פרחה אשכנזית", המעיד על כך כי באופן תקני משמשת המילה בדרך כלל ככינוי לנשים שמוצאן מארצות המגרב, ובייחוד ממוצא מרוקאי.
תאוריה אחת ביחס למקורו של המונח ושימושו הראשון היא הטענה שהוא החל לשמש ככינוי גנאי עם העלייה ההמונית בשנות החמישים, שהביאה עימה עולים מזרחים רבים מארצות ערב. שיא הנצחת המושג באשר לנשים מזרחיות, היה בשנות השבעים של המאה ה-20. השם "פרחה" היה שם נשי מקובל בקרב יהדות מרוקו, ועם הזמן הפך לכינוי גנאי לתיאור נשים מזרחיות ועל פי הסבר זה התנהגותן של נשים אלה הייתה מנוגדת לתפיסות התרבותיות של מי ששלטו בימים ההם במוקדי הכוח החברתיים, האשכנזים, מה שהביא ליצירת כינוי הגנאי.
תאוריה שונה היא שהכינוי צמח ועשה את צעדיו הראשוניים בזירה בעיקר בתוך העדה המרוקאית, החל באמצע שנות השישים (עיקר העולים ממרוקו הגיעו לישראל בין 1957-1963) וכוון ראשית לכל ומעל לכל להתנהגות נשית שהייתה מנוגדת ל"תפישות התרבותיות" המסורתיות והשמרניות של ראשי משפחות יוצאי מרוקו באותה עת. הפרחה הייתה צעירה שלא התחתנה בגיל מוקדם עם אדם כבחירת הוריה, והעדיפה במקום זאת לצאת לבלות עם בחורים שהיא בחרה בהם. מרידה זו זכתה לגינוי, שהבליט את ההבדל בין הנערה ה"טובה" (לבוש והתנהגות צנועה, עושה כמצוות הוריה) והנערה ה"רעה" (מתלבשת בלבוש מושך, בעלת דעה משלה).
סוציולוגים רבים טוענים כי הכינוי פרחה משקף עמדות שיש בהן שוביניזם זכרי, וגזענות. הפרחה, ובדומה לה הצ'חצ'ח, הם על–פי ביקורת זו ביטוי לעמדתם של יוצאי מדינות מזרח אירופה ביחס ליוצאי מרוקו, המציגה אותם בסטריאוטיפ שממנו משתקפת נחיתות, המוניות והיעדר חינוך ותרבות. על פי תפישה זו משמשים הסטריאוטיפים הנלעגים כלי המאפשר להדיר את רגליהן של חברי הקבוצות להן לועגים מהשיח החברתי הלגיטימי בחברה הישראלית. הפיכתם של קבוצות אלו ל"אחר", ל"שונה" באמצעות פרקטיקות פוסטקולוניאליות, המרחיקות אותם מכניסה אל מוקדי הכוח וההשפעה בחברה.
