ציפורה ויהודה אלפרין, מהוותיקים בארץ שעוסקים בחשיבה הרוחנית וביישומה, מביאים במאמר זה גישות שונות בעידן החדש בהתייחס לסוגיית התפתחות האדם בתקופה זו. המאמר מציג תפיסות עולם שונות ואף סותרות ביחס לרבדים שונים באישיות כמו למשל, המיניות על הציר שבין ביטוי ושחרור לבין שליטה ודיכוי, או התייחסות מושכלת וקפדנית למציאות לעומת האפשרות ליצירתה באמצעות "פעלולי הדימיון" . במאמר ההמשך נוגעים ציפורה ויהודה בשאלות מהותיות כמו האם הקשר עם הנשמה הינו מובן מאליו או פרי עבודה ומאמץ, האם האנושות נפרדת מהקוטביות או לומדת לאזן בין צידי הדואליות. בשני המאמרים נדון באפשרויות לבחון כוחות שונים וזרמים מנוגדים מהיבט של ראיית הקוטביות והקונפליקט כמנוף המעורר להזדמנויות ליצירה.

בשנות השישים הייתה זו הפילוסופיה של וילהלם רייך שהיוותה תשתית רעיונית למהפכה של ילדי הפרחים שסיסמתם "עשו אהבה ולא מלחמה" פרחה על רקע תפיסתו של רייך לגבי שחרור מיני. רייך דגל בשחרור מיני – אך במסגרת התפתחות וקידמה אנושית. אבל, הסרט "מסתרי האורגניזם" שנעשה על רקע תורתו של רייך, דן בקשר שבין מיניות ותוקפנות. במאי הסרט לוקח את השחרור עד הסוף ומקצין אותו, דבר הגורם לביטוי דחפי התוקפנות במסגרת יחסי-המין, באופן שמוביל לרצח בת-הזוג. אכן, כל חברה נתקלת בצורך לאזן שני צרכים אוניברסליים סותרים אלו: ריסון של הבעת תשוקה בלתי מבוקרת, לעומת הצורך לטפח ביטוי מיני כדי לעודד אהבה והקמת תא משפחתי. על הרצף דיכוי-ביטוי של המיניות נפגשות שתי מגמות מנוגדות, שאותן המציאות חייבת לווסת בכדי שציוויליזציה תוכל להתקיים.

מרדכי רוטנברג בספרו 'היצר' (הוצ' שוקן 99') מזכיר שני גלים סותרים המתייחסים למהפכת המין שהעלתה על נס את דגל החירות המינית - ולפמיניזם, שהעלה על נס את דגל השוויון. כי השניים, מהפכת החירות המינית והפמיניזם עם דגל השוויון, צעדו זמן מה שלובי יד אך לבסוף ההבדלים ביניהם העמיקו את המחלוקת. עובדה זו התבטאה במהומה סביב שאלת הפורנוגרפיה, שכביכול מייצגת תשוקה מינית משוחררת. וזאת, לעומת ההתנגדות הפמיניסטית לנצל את האישה כסטריאוטיפ נשי ואובייקט מיני. לכן נאמר, שחירות מינית ושוויון בין המינים אינם עולים בקנה אחד אלא הם שני סוסים שמושכים כל אחד בכיוון מנוגד, הראשון לפורנוגרפיה והשני לדיכוי.

לפי הפסיכואנליזה, אפשר וכדאי לראות איך הלא-מודע מכוון את חיינו מבלי שנהיה מודעים לכך; איך פעולותינו ממניעים לא-מודעים, מכוונות אותנו בניגוד לכוונותינו המודעות. ואז כשאנו משדרים שני סוגי אותות מנוגדים אל הסביבה, עוד מתפלאים שזה מבלבל את הסובבים בקשר למה שאנו מנסים לעשות..

הפסיכואנליזה דנה בנושאי 'העצמי' והמיניות, הליבידו והנרקיסיות, וקשרים בין מיניות לתוקפנות. בתחילת המאה ה-20 זיגמונד פרויד דיבר על טבע וחומר, על עיקרון העונג והדחפים הביולוגיים, כמניע אנושי מרכזי. אך במחלוקת הציבורית שמתקיימת לאחרונה, מציג הפסיכואנליטיקן מיטשל את האדם כיצור חברתי, שהמניע המרכזי שלו הוא צורך בהתייחסות ובקשרים חברתיים. זהו הקיטוב, וכבר הפסיכולוגיה החברתית הציגה את ההקשר החברתי בתור המניע המרכזי של האדם. ברם פרויד בשעתו חיווה את דעתו בממסד האוניברסיטאי על קורט לוין, ממייסדי הפסיכולוגיה החברתית, שביקש להתקבל בארץ כמרצה, "זה לא רציני". וכבר אדלר, תלמידו של פרויד, הצביע על המניע האנושי של מאבקי שליטה וכוח. ומסתבר שהסיפור הוא אותו סיפור ישן על מאבקי אינטרסים וממסדים הנאבקים על הישרדותם.

רוברט קורינגטון, חוקר-דתות ותיאוסוף מארה"ב שביקר לאחרונה בארץ, העביר יום עיון על 'העצמי'. לדבריו, הפסיכואנליזה מלמדת אותנו להיות הבעלים של תת-ההכרה שלנו ולנקות את הדרך לעבודה יותר עמוקה שתיעשה בהמשך על השביל הרוחני. בזמנו של פרויד תיארו את הנפש כשדה-קרב של כוחות שונים: איד (תשובות מיניות ואגרסיביות), אגו (ה"אני" השביר), אידיאלים של האגו (מה שמצפים שהאדם יעשה או יהיה) והסופר-אגו (איסורים חברתיים וחוסר-מודעות שנובעים מהורים וחברה). פרויד חשב שרוחניות היא תחליף למיניות, ומתח ביקורת על הדתות שמובילות להתמרת אנרגיית האיד, אך ללא מודעות ובחינת עצמן. ק.ג. יונג תלמידו של פרויד בנה מודל פסיכואנליטי אחר לפיו הוא האמין ברוחניות ולא בדת. הוא תיאר את הארכיטיפים של הנפש, ואת הארכיטיפ של 'העצמי' בתור מכלול השואף לשלמות, הכולל את ארכיטיפ "הצל" שאותו חשוב להבין, עם הקומפלקסים ותסביכי הכוח, או המזוכיזם שבו. כך שהאגו המסכן לחוץ בין האיד שהינו תשוקה לוחצת ללא גבול ואלימות, לבין הסופר-אגו שאומר מה אסור לעשות, ומעומת עם האגו האידיאלי ש"מפעיל לחץ" להיות מושלם.

במרכז הקושי להגיע לתפיסת 'עצמי' כהוויה של שלמות, מציג קורינגטון את הפיצול והמאבק בין שני כוחות מרכזיים בנפש. בספרו "לרכוב על סוס הרוח", הדן בתופעת המאניה=דפרסיה וביצירה, גאוניות ורוחניות, הוא טוען שההתנגשות בין שני כוחות פועלים בנפש ניתנת להשוואה בעוצמתה הרבה ויכולה להידמות להתנגשות בין הפלטות הטקטוניות המרכיבות את תשתית האדמה במעבה כדור הארץ. דבר כזה מקשה מאד על תפיסת העצמי של היחיד כשלם, וכיחידה השואפת לשלמות. בממדים צנועים יותר, הרי מדובר על התנסות שהיא החוויה האנושית הבסיסית.

השאלה "מה פירושו של דבר להיות אנושי, להיות אדם?" נענית מנקודה זו ואילך על ידי הבנת המבנה של האדם על היבטיו החייתי, האנושי והאלוהי כאחד. כאשר מכאן משתרעת הדרך הלאה אל הכרת הנפש והצל, האגו, מיפוי הרגשות, הכרת הגוף הרגשי וריפויו, גילוי הנשמה והלב, והבנה וקבלה של 'האחר'. למעשה, באחת ההרצאות בבית הספר של אליס ביילי, אף הוזכרה האפשרות שתלמיד הרוח לא יבוא 'ממקום' של כעס על שהעולם מבחוץ מפריע לשקט שלנו ולעולם הפנימי שלנו. אכן, רבות מרגישויות היתר נוצרות כאשר נכנסים ל"פרדס" הקבלה, כמו רגישות יתר לרעש ולדיסהרמוניות שונות. והנושא של ההתנגשות בין הפן המוחצן והפן המופנם תכופות משדרת קושי להיות קשוב פנימה, ובו זמנית להכיל בתור 'העד המתבונן' את כל הוויית העולם והמצוקה והזעקה שבו.

אלמנטים רוחניים של העידן החדש בספרי הארי פוטר

חוקר-הדתות האמריקאי רוברט אלווד ( Robert Elwood ) אפיין את תנועת העידן החדש כ..."תופעה בת זמננו של מסורת רוחנית מערבית אלטרנטיבית, שניתן לעקוב אחר שורשיה לפחות עד לעולם היווני-רומאי, דרך תנועות כמו 'צלב הורד' ( Rosecrucians ) והבונים החופשיים של המאה ה-18 ועד הספיריטואליזם והתיאוסופיה של המאה ה-19. אפשר לומר זאת גם על ספרי הארי פוטר המלאים מידע על מרכיבים שונים מאותה מסורת ספרותית ורוחנית.

העולם הקסום של הארי פוטר ובית-הספר לקסמים הוגווארטס הינו אכן עולם של קסם, שבו אתה צריך רק לומר לינשוף הדואר את כתובתו המבוקשת של הנמען, והדואר כבר בדרך, העניין מסודר. אך בספרי פוטר כמעט שאין עמוד אחד ללא אזכור הקשר הצמוד שבין מצב התודעה לבין טבעה של ההתנסות, כך כותבת טמפל ריצ'מונד במאמרה "אלמנטים של רוחניות העידן החדש בספרי הארי פוטר". התודעה הגבוהה של הקוסם ועולם התופעות מתאחדים ומתמזגים בגמישות בצירופים שונים, בעקבות אמירת מילות עוצמה כמו "לביוסה" אשר מחוללות תופעות כמו ריחוף עצמים באוויר כסוג של טלקינזיס, למשל, בכל מקום אפשרי. זאת, לזעמם ולייאושם של המבקרים הפונדמנטליסטים, שהפרדיגמות הנוקשות שלהם מאויימות עד מאד על ידי העולם הפוטרי הנזיל, שבו ריבוי האפשרויות המטאפיזיות של השפעות ישירות של התודעה על החומר - מרגש ואף מסוכן.

השיטה של גורדייף הייתה מבוססת על התייחסות מושכלת וקפדנית לעובדות החיים הקונקרטיות כפי שהן, תוך נקיטת זהירות רבה כלפי "פעלולי הדמיון" ומיני איפוריה ברמות שונות, הנחשבות כ"חלומות בהקיץ" של ההוזים, שהם כאנשים מכאניים המצויים במצב תודעה של שינה גם בהיותם ערים. גורדייף הדגיש את מגבלות הממד הפיזי של העולם הזה. אולם בימינו אלה, מתפתחת בחוגים רוחניים רחבים דווקא המגמה, לייחס משקל רב לכוח הדמיון. כלומר לראות בעיני הרוח את מימוש העצמי האלוהי שבך, ובעזרת הדמיון לבנות עולם מתוקן שבו האפשרויות אינסופיות כרצוננו, בהתאם לכוח הרצון והאינטואיציה; וכך לתת גושפנקא לכוח הבריאה של המחשבה במסות קבוצתיות ובקונצנזוס. כאשר מצרפים את כוח המחשבה של החושבים לכיוון חזון רוחני של שיפור מצב האדם ותנאי חייו עלי אדמות, עבודת הריכוז בחזון זה היא שתביא להתגלמות בפועל של הרעיון. לדוגמא, ב Arcane School- של אליס ביילי הרצון הטוב הוא כוח עוצמתי שמקרב ומאחד ומדגיש את המשותף, ובעזרתו ניתן להתעלות מעל הקונפליקטים שבחיי האדם.

ואילו על פי גורדייף, נקודת המוצא היא זכירת 'העצמי'. ומיהו העצמי שיש לזכור אותו? העצמי שיש לזכרו זהו העצמי שיודע את אפסיותו שלו. השיטה התבססה על התבוננות עצמית והיווכחות באפסותנו, בהתנהגותנו המכאנית וברגשותינו השליליים, כשעל בסיס זה מתאפשר גילוי התחשבות, הבנת הזולת ואהדה כלפי הזולת. כוח הרצון הוא המאפשר לעמוד בסטנדרטים של אי מתן ביטוי לרגשות השליליים. כי הרגש ובמיוחד הרגש השלילי נחשב ל"שקרן", הטווה קורים של ערפילים והטעייה, שמעוותים את פני האמת.

בתפיסות רוחניות שנתקלנו בהן יותר מאוחר, גם השכל, עם ההצדקות העצמיות שלו ופעלוליו השונים, נחשב ל"קוטל האמת". אם כך, מופיעה השאלה במה אפשר להאמין, אם אי אפשר להאמין לרגש ולשכל? ומה זה אומר בהקשר של הגוף הפיזי? הגוף הפיזי בוודאי שלא נחשב לעיקרון נצחי על פי שיטות רוחניות המדגישות את כוח הרוח והמחשבה, כי הפיזי הוא בר-חלוף. אם כן, עולמות הרגש, השכל והגוף הפיזי אינם מציאות אמיתית אלא חולפת. אבל בימינו רבים אוחזים דווקא בגישות הפונות אל הבריאות דרך הגוף, אל אותו איחוד גוף-נפש המחולל שמחת חיים, ומציעות דרכים רבות לקרוא ולפענח את כל הידע בצופני הגוף הפיזי, על פי נקודות מיוחדות בגוף, כצופן שהופקד בגופנו המקדד בו את מצבור הידע האינסופי של כל מה שהתנסית בו, במשך גלגוליך.

יש שמבקשים לשאול מיהו אפוא העצמי הזה, האם הוא הפן האנושי או הפן האלוהי? העצמי הוא שניהם יחד, אך אם אין להאמין ברגש, בשכל או בגוף שהוא בר חלוף, מה בו קבוע? ביוגה המופשטת ביותר, העוסקת בנטול-הצורה, ההוויה הטהורה היא היסוד הקבוע, שהיא הנוכחות אשר מתבטאת על-ידי גילוי העצמי. היא רואה את זהות האדם האמיתית בתור התודעה הטהורה האחת. האדם לא כשכלו, רגשותיו או גופו, אלא ההוויה הטהורה – בתחום זה עוסקים ספרי המורה הרוחני ז'אן קליין ("מי אני? החיפוש המקודש") והמורה ההודי ניסרגדאטה, שספרו "אני כל אשר קיים, אני ההווייה" פורסם באנגלית בעריכתו של מוריס פרידמן, יהודי אמריקני, בצורת שאלות ותשובות.

על הרצף דיכוי-ביטוי

שתי המגמות החברתיות הסותרות של דיכוי התשוקות האישיות והשליטה ברגשות, לעומת המגמה של ביטוי 'החירות האישית' והרגשות, ואפילו על ידי צעקות ובכי בקבוצות מסוימות, מופיעות זו מול זו בתנודות המטוטלת של מחשבת העולם, ומתגלות בהשקפות עולם שונות ואף מנוגדות, בלבושן הקיצוני או המסורתי, תחת האצטלה של 'חירותי לעשות ככל רצוני', לעומת המתווה של המסורות השונות, לפיהן החירות היא לצעוד לפי החוקים ולפי קווים מנחים לטיפוס בסולם ההתפתחות תוך זהירות קפדנית מהסכנות הרבות שבדרך; כאשר כוח האנרגיה המתעורר בתוך תהליך ההתפתחות הרוחנית הוא עוצמתי ושורף כשהכלי המקבל אינו מוכן היטב.

תלמידי גורדייף ידעו להגיד שמטרת 'העבודה הגדולה' המתוארת היא השליטה העצמית שהיא מטרת עבודת ההתפתחות בשלב מסוים. ובמשך השנים מתברר, שהשליטה ברגשות היא הנהר הגדול שיש לחצות אותו, משימה כמעט בלתי אפשרית. לעומת זאת, תלמידי-רוח רבים בעולם מציירים מפות-תודעה משלהם, על מתווה השביל המוביל אל מודעות היקום: על ידי הליכה בעקבות הלב והמימוש העצמי, או מימוש ה'פאסיון' שלך – מה שהיה מכונה אצל פרויד ה'ליבידו'. כלומר כשיודעים לרסן את היצר מופיעה יכולת היצירה. אכן, פרויד תיאר את ההתפתחות כסובלימציה של היצרים. וגם בכל התפיסות והמסורות הדרך עוברת בתוך שליטה וריסון היצרים. אך בעידן החדש כיום מדברים דווקא על הגשמת החלומות שאתה משתוקק להגשים, תוך היכולת להשתמש במשאבים של 'הארוס', שהם שמחת החיים וההתלהבות של כוח החיים, ולדוגמא הסדנאות על שפע ושגשוג ומימוש חלומות להשגת הישגים אישיותיים וכלכליים (אולי לעיתים תוך טרנספורמציה פרוידיאנית של יצרים). אך נשאלת שאלה, האם ניתן לראות זאת כניגוד למגמה הקודמת?

כי פתיחת הערוצים למעברי 'העוצמה' של אנרגיות רוחניות והשימוש בהם להשגת כוחות בעולמות הארציים עשויה לפעול באופן נמהר וללא ההכנה הדרושה. יש מבחן השאלה האם ישנה בחירה מודעת. אם המניע איננו מיטיב לסביבה יש אפשרות שהשימוש בכוחות רוחניים לתועלתנות אישית איננו מיטיב מעבר לתועלת האישית. המניע הוא שקובע אם מדובר בפעולה מיטיבה או כזו שמסכנת את האיזון הנפשי, האנרגטי והמחשבתי. כמובן, שהמסלול שהמסורת במזרח מציעה הוא הליכה בבטחה כחלק מקבוצה, כי הקבוצה יכולה להעביר דרכה אנרגיות עוצמה רוחנית משדות אנרגיה יקומיים וקבוצתיים, יותר מכפי שיכול להכיל היחיד. היפתחות מוקדמת מדי אל העוצמה וכוח החיים היא מסוכנת. המסורת הרוחנית במזרח מציעה מספר דרכים וגישות בטוחות ובדוקות: האתה יוגה (יוגה של הגוף), קארמה יוגה – שחרור באמצעות העשייה הנכונה בחיי היומיום כדרך להיגאל על ידי השירות לסביבה ולזולת. או בהקטי יוגה, היוגה של הדבקות והרגש, כאמצעי לישועה דרך החמלה כלפי הזולת והדבקות במורה.

דרך נוספת היא הראג'ה יוגה, פיתוח כוחות המחשבה, השכל והמושכלות. הראייה הכוללת והמאחדת של אליס ביילי היא היוגה של הסינתיזה, שדוגלת בגיבוש הגישות והחלקים השונים לאחד לאור ראיית המכלול, כשעל מנת לא לצאת מן האיזון יש ללכת בדרך השירות לסביבה ולזולת, אך מבלי להזדהות עם מטרות האישיות, אלא ההזדהות היא עם 'השלם'. מדובר על יכולת לאהוב את האנושות ואת מרכז-הלב שלה שהוא "השכבה המודעת של האנושות", כהגדרת גורדייף, או ה"הירארכיה של המאסטרים" לפי הענף התיאוסופי, (בהירארכיה הכוונה לרמות שונות של תודעה). האם פיתוח כוחות המחשבה השכל והמושכלות מספיקים? האם הם יובילו לחברה מתוקנת או שגם כאן נדרש איזון ?

במקורות היהדות מציג פרופ' שלום רוזנברג במאמרו "מלחמה ושלום" (מעריב, 28.8.04) את הסתכלות התורה והמסורת, הנמצאות עם תפיסת "כיבוש היצר" שלהן, באופוזיציה לקואליציה התרבותית השלטת: "מלחמת היצר" הוא רעיון זר ודחוי בתרבות המערבית החילונית של "המודרנה", השואבת מהרביזיוניזם הפסיכולוגי שהפך על פיהן את האמיתויות הקלאסיות: האשמה והחובה הפכו חשודות, וכנגדן הועמד אידיאל פוליטי שהפך במאה ה-20 לעיקרון פסיכולוגי של 'שחרור האדם', ('עשה אהבה ולא מלחמה'). ורוזנברג אומר, כי כנגד זאת מתעקשת היהדות לדורותיה על עיקרון עצוב – שלפיו המצב הקיומי של האדם והעולם מחייב שכל מי שרוצה להגיע לאמת ולטוב, צריך לנהל מלחמה קשה ומתמדת בתוכו, מלחמה המסתיימת ב'כיבוש אכזרי', "איזהו גיבור, הכובש את יצרו".

יש גם מורים רוחניים שהצביעו על הכיוון של התפתחות חשיבה עצמאית ללא תלות במורים, כשהדרך והחיים הם המורה הטוב. בתקופה של סיכונים והזדמנויות, המורים הגדולים הצביעו על כך שהכרחי היה ליטול במאה הקודמת את הסיכון של סכנות האורבות בדרך הרוחנית, כאשר האדם בן זמננו ייפתח היפתחות מוקדמת מדי אל השביל הרוחני. ולעומת זאת, יש האומרים, התפתחות מאוחרת מדי. הסתכלות קוטבית ושונה גורסת שהידע היה צריך להיות מונח על השולחן של המזון הרוחני, זמין עבור כולם, כבר לפני זמן רב. אולי ההיסטוריה הייתה מתפתחת אחרת במקרה כזה. אולי בראשית הספירה הייתה פרשת דרכים קוסמית בפני האדם. אם ישוע לא היה מורחק משורות עם ישראל בראשית הספירה, הנצרות כלל לא הייתה קמה, והאהבה הייתה משנה את האדם. אולי האנושות הייתה הולכת בדרך החירות ולא בדרך הייסורים, וסבל רב היה נחסך.

ואז יכולה הייתה להיות בידינו תורת החירות, שהיא לפי הקבלה אותה התורה הראשונה שמשה שבר ברדתו מההר, בראותו את העם רוקד סביב העגל. בתורה כתוב שברדת משה מן ההר בפעם הראשונה אחרי 40 יום היו בידו שני לוחות העדות ("עדת"=דעת), כתובים משני צידיהם, "מזה ומזה הם כתובים". כלומר, שני פני האלוהות כתובים בתורת האמת ללא כחל ושרק, על התפתחות הנעשית בשתי דרכים, כאשר הדרך האחת היא על ידי מטה נועם ובהתחשבות, לימוד וקשב. הדרך השנייה היא במטה חובלים והשעבוד.

הרעיון המרכזי של "תורת החירות" הראשונה שנמסרה למשה כדי להביאה אל העם לפני שרקדו סביב העגל, מופיע בפסוק הראשון של עשר הדיברות: אני אלוהיכם המוציא אתכם מבית עבדים לחיי חירות. באופן טבעי נשאלת השאלה, איך באמת יוצאים מעבדות לחירות? כדי לצאת מעבדות לחירות יש ללמוד ולחקור את מצב העבדות או הנפרדות. וגם להבין שניתן לצעוד בדרך כדי להגיע אל מצב החירות, תודעת האחד, השלם, האחדות.

אין להבין את החירות כרמה של מודעות קוסמית, אלא על ידי לימוד שתי הפנים באלוהות: הפנים של האדם כבן-חורין השואף לאחדות והפנים של האדם כעבד, במודעות הנפרדות. אי אפשר להתקדם בדרך אל החירות, האחדות וההארה ללא לימוד מעמיק של פני האל. כי ניתן להגיע לחירות אך נחוצה הבנה והכרה במצב העבדות ששרר על פלנטה ארץ לאורך ההיסטוריה של הניצול ושיעבוד הזולת. החיים על כדור הארץ מקשים על האדם להפוך מודע יותר, מכיוון שהאנרגיה שמסביבנו ספגה במשך הדורות את הגישה של תועלתנות עצמית, של החברה שהודרכה על ידי תדר של השפעות שליליות.

לפי שטיינר, התרבויות הקדומות של אטלנטיס התאפיינו במודעות רוחית אסטרלית מעורפלת, טרום התקופה הנוכחית באבולוציה, כאשר אותה רוחניות קדומה נחוותה על ידי האנושות כבמעין חלום. אך לפי מקורות מיתיים קדומים כמו בספר העוסק בסיפורה של הפלנטה ארץ לפי מיתוס העידן החדש, להלן :"You are Becoming a Galactic Human" הרי מדובר על כך שעד להרס תרבות אטלנטיס האגדית בפיצוץ גדול שהוביל לשקיעתה במים, מתארת ההיסטוריה תקופה אגדית מיתית, תור-זהב של תרבויות קדומות בחיי האנושות העתיקה. אך כתוצאה ממלחמות אחים פלנטריות ומאבקים על השלטון, נתאפשרה חדירה של כוחות שליליים והשפעות שליליות מבחוץ אל עולמנו, ואז שקעה הפלנטה לתקופת חשכה שנמשכה מאז ועד היום, ומכונה בהינדואיזם עידן האפלה של "קאלי יוגה". רק עכשיו מסתמנת תחילתו של מחזור גדול חדש ואפשרות לפרוץ מהמלכוד של השליליות והמכאניות שהינה כקיום רובוטי, אל עת חדשה בחיי האנושות. יש האומרים שעת זו תתאפיין בקיטוב ברור בין האור והחושך, ויש הרואים חזון של ציביליזציה נאורה ושל אנושות חיובית ומוארת על פני האדמה. אופי ההוויה ואפשרויות ההתפתחות על הפלנטה שלנו משתנות כיום. מדוע שהיום זה יהיה שונה מאז? עצם הריבוד המעמדי של קיום מעמדות של משעבדים ומשועבדים, אלה שאין להם ואלה שיש להם - מוצג כיום בסימן שאלה, שלא כאפשרות היחידה לדרכי חיים בעולמנו.

הזדמנות קארמאטית גדולה

כיום יש לפנינו הזדמנות קארמאטית גדולה, להתמודד מול בעיות של קארמה ולעבד אותן, וזו הבחירה שלנו, דבר שיאפשר לנו למצוא דרכים להתעלות. האדם תואר בחכמת הדורות כחיה-אל, כי יש לו גוף חייתי אך גם ניצוץ אלוהי. הצד האפל במין האנושי נחשף במאה האחרונה חשיפה מאסיבית ומתייצב עתה מול הצד המואר, המבקש להתעלות אל ייעודו ההתפתחותי.

משמעות המושג קארמה היא פעילות: הכל בתבל הוא פעילות של רשת החיים האורגניים שאנו חלק ממנה. אך יש שתי אבולוציות ושני מסלולי התפתחות בבריאה - האחת האבולוציה של הטבע והשניה האבולוציה של האינטליגנציה, הניצוץ האלוהי, שהאדם הוא חלק ממנה. האבולוציה של הטבע היא דרך החומר, שהיא אינבולוציה, אוקטבה יורדת. ואילו האבולוציה של האינטליגנציה היא דרך הרוח והתודעה, אוקטבה עולה.

עבור האדם, שלא כבטבע, הכל נתון לבחירה חופשית, בהתאם לחוק הראשון ביקום, חוק הרצון. ובהתאם לחוק השליט בתהליכי התפתחות, חוק הסיבה והמסובב, כל דבר הוא תוצאה של כוחות השכל, הרגש והמעשה שהפעלנו בעבר, והוא גם הסיבה לדברים שיקרו בעתיד. אך בכל רגע יש הזדמנות להתחדש, על ידי נקיטת עמדה מודעת מתוך בחירה חופשית. כיום אנו שרויים בזמן של התפתחות מואצת, המזמנת הזדמנות פז ואפשרות להשתחרר מקארמה על ידי הבנה, קבלה וסליחה. זאת מבלי להשקיע גלגולים שלמים של התרת פקעות העבר בצורה ממושכת ומתישה.

 

 

התפתחותו של רעיון הנשמה

ההבנות שתוארו במאמר הקודם התאפשרו על ידי שני זרמים בתודעה, והדיאלוג ביניהם. הזרם הריאליסטי שהוביל גורדייף באירופה בין המלחמות, תיאר את האדם במצב התודעה הרגילה כנתון בבית האסורים, במודעות של שינה, כאשר הוא נע ופועל מכאנית, אוטומטית, במקביל לפיזיקה הישנה, הקלאסית-ניוטונית שתיארה את היקום כמכונה גדולה. חושבים גדולים כמו זיגמונד פרויד, תיארו את ההיבט החייתי של האדם, בתור המניע להתנהגות האנושית. גם הפסיכולוג אדלר הציג את המוטיבציה המרכזית של הבריות בתור השאיפה לכוח ולשליטה. זאת, בניגוד לתפישה שצמחה בזרם המכונה העידן החדש, בארה"ב שלא חוותה את המלחמה באירופה, והציגה את האדם בתור הנשמה, ההיבט הגבוה של האדם, כמתווכת בין הרוח והחומר, בין האנושי והאלוהי. כשהמניע העיקרי הוא חיפוש אחר המשמעות, במקביל אולי לפיזיקה החדשה של המאה ה- 20 שפתחה ערוצים לרוחניות. וזאת, גם כאנטיתזה ובניגוד לתפישה של הדתות שגרסו "יצר לב האדם רע מנעוריו" והדגישו את ההיבט החייתי הנטוע בבן האנוש מטבע היותו יצור בעל גוף ביולוגי וממוקד במניעים רגשיים.

גורדייף שחי באירופה בתקופת הסבל של מלחמות העולם, הגדיל לעשות כשתיאר את השלב המתקדם שבו האדם אכן זוכה בקשר עם הנשמה, כפרי של מאמצים ועמל מודע, לצד עבודה ממושכת על עצמנו, ולא כדבר מובן מאליו. כי האדם המכאני איננו מחובר אל הנשמה אוטומטית כמובן מאליו. אלא עליו לעמול רבות למען יתחבר לנשמה. גם הקבלה הציגה את חיבור האדם אל הנשמה בתור פרי התפתחות ממושכת ומתקדמת של האופי, המידות והמעשים הנכונים, הלימודים ותיקון הנפש.

ביילי תיארה את מבנה האדם על שבע רמותיו: הפיזי, האנרגטי, הרגשי, השכלי, הנשמה, הרוח, והניצוץ האלוהי המכונה 'היחידה'". אולם גם ביילי מאששת את האבחנה, שהדרך אל הנשמה מתחילה מהכרת העצמי הנמוך בתוך עצמנו, על צרכיו, רגשותיו, תשוקותיו ואיכויותיו. לאחר מכן יש להבחין אבחנה ברורה בין שני מצבים: האחד הוא מצב של מגעים "רצוא ושוב" בין האישיות הארצית לבין הנשמה, דרך שלב ביניים שבו האישיות מתגבשת ומתאמת בין שכל, רגש וגוף פיזי. השלב השני הוא השלב המתקדם היותר גבוה, כאשר מושג היתוך בין האישיות לבין הנשמה, כתוצאה של עבודה, לימוד, שירות ותרגול הרצון. ואז מגיע רגע שבו האדם, בעזרת דמיון מודרך וכוח ההדמיה, יכול להעמיד את זהותו בתור 'הנשמה'. במשך הזמן קביעה מודעת זו מביאה לזרימה קבועה של כוחות ואנרגיות בין הנשמה לבין האישיות המגובשת, ובהדרגה הדבר מוביל ליציבות ממשית. אך האדם ככלל עדיין לא שם.

לעומת זאת, בעקבות התמורות במחשבה ובחינוך בעשורים האחרונים, התפשטה הקצנת הראייה השוויונית כדלקמן: לפי הכרזותיהם של יודעי דבר, כבר אין צורך יותר לבוא ממקום של דואליות, וזאת אם באמת הכול אחד! אבל מה לעשות, אם כל הדינאמיקה והתנועה של היצירה, הצמיחה מתוך החיכוך והקונפליקט, מבוססת על מתח ומשיכה בין זוגות ניגודים. ובסופו של דבר, ההערכה שתפיסת הסולם של הערכים כבר מאחורינו, מובילה לכך שכולם נתפסים כשווים (מבחינת הניצוץ האלוהי זה נכון, אך לא בפועל במציאות החברתית) ואז זה מוביל לעמדה ללא אבחנה בין טוב לרע על סולם ערכים, ומבלי להבדיל בין ההיבט הנמוך להיבט הגבוה של סולם ערכים הירארכי בעל רמות מודעות שונות, נמוכות וגבוהות יותר. תוך הימצאות של אנשים וקבוצות בנקודות שונות של התפתחות על סולם האבולוציה שהוא סולם שעליו רמות מודעות שונות. ראייה זו של הכול כ"סלט" אחד ומעורבב תרמה למבוכה רבה ובלבול. האם באמת נגמרה כבר הדואליות, האם כבר חצינו את הים הגדול של הרגשות והקוטביות כבר מאחורינו? יש בהיבט מסוג זה תפיסה פשטנית היכולה להטעות. יש מתקשרים נפלאים בארה"ב אשר הבינו את מרכזיותה וחשיבותה של הקוטביות ועסקו בשאלת הדואליות בתור הפרדיגמה העתיקה והחידה של היקום. הם ניסו להתבונן על כך מכמה נקודות מוצא. ראשית, סברו שעם היווצרות ההבנות על האחדות בתור האידיאל האנושי בקהילה החושבת, אפשר לאמור שהדואליות כבר חולפת מהעולם. אך אנו מבינים שהבריאה והיצירה כולן מושתתות על שמחת המתח בין הניגודים. ויש אם כן צורך להכיר וללמוד את מערכת העבדות והנפרדות כדי לגדול מתוך הקונפליקט ודרך הייסורים אל תוך מערכת החירות. ולאחר מכן גרסו, שבמציאות קיים מיזוג בין הניגודים, בעקבות האידיאל האלכימאי של "אחדות הניגודים".

אך המיזוג בין אור וחושך איננו מובן מאליו, יש צורך להבחין בין השאיפות לבין המציאות בשטח. כי לא מדובר במיזוג אלא באיזון, שכן החשכה במונחים של טוב ורע מתוארת כהיבטים קרימינליים וסוציופאטיים. הרי לא ייתכן לחשוב על 'שילוב' הרמוני עם פעולות הרג המוניות או טרור. ואילו אם מדובר במונחים של נקבי וזכרי, הנה זהו זוג ניגודים אחר. אכן, לגבי הנשי והגברי, מתאפשרים איזונים בונים שונים, כמו היחס הנכסף של התעדנות הגבריות והתחזקות הנשיות על ידי התאזנות בין המוח הגברי והמוח הנשי. אולם, די בכך אם נתייחס לאונה השמאלית הרציונאלית והימנית האינטואיטיבית של המוח, כמבנה שדורש איזון בין השתיים לצורכי תפקוד מיטיב. אונות המוח שהן המודל הקוטבי שעליו מושתתת הבריאה, הן הפוטנציאל לאיזון כהתגלמות הקוטביות ברמת המוח, שניתנת לתצפית ולמחקר על ידי המדע במישור הפיזיקאלי.

מדוע יש צורך לחקור ולהבין את הדואליות? בחשיבה כוללנית ומעשית יש צורך לקחת בחשבון ולהבחין בין השאיפות והתוכניות, לבין המצב הנוכחי והמציאות בשטח. אנו בתקופת מעבר בין עידן לעידן, בחיי כדור הארץ והאנושות. לכל אורך הדרך צצו והופיעו מאז שנות ה-90 בחיי היחיד ובחיי הקהילה בעיות ומשברים על רקע תקוות גדולות לשינוי ואכזבות עד לידי ייאוש ואובדן תקווה. כי כשיוצאים אל השטח בפועל יש צבירת ניסיון אך יש גם אכזבות. שכן אז נחשפים הפיצולים הרבים, כמו הפיצול והפער בין הגוף הפיזי לבין השכל והמחשבה, אותו פיצול שנחשפים אליו מטבע הזעזועים וההתפתחויות המעלים על פני השטח תכנים נסתרים ותת-קרקעיים. המחשבה דוהרת אלפי קילומטרים קדימה , אבל הגוף והרגש עוד לא שם. מצב הביולוגיה והרגש הוטבע במוח הרפטיליאני (האחראי למשל על מחזורי השינה), ובמערכת הלימבית של המוח הרגשי, שהם מערכת רגשות חייתיים, הבנויים על מציאת דרכים לשרוד, בהתבסס על פחד, לחימה או בריחה, שעדיין עשויים להיות, להבדיל כמה הבדלות, כשל אדם המערות. הגברים שהיו במשך עידנים רבים הציידים והלוחמים, עומדים היום במבוכה רבה וגדולה: האם עליהם להתעדן ולהיות רגישים ואנושיים יותר, להרגיע 'ולהשקיט' את עצמם במצב מדיטטיבי כמו על גלי אלפא כדי להאמין לחזונות אפשריים של תרבות נאורה, או אולי להתעורר לדריכות, כדי להיות ערניים וחייתיים לשם התמודדות מול תרבות המונים של איסלאם קיצוני זועם? האם להיערך באיזון הדרוש כדי להתעלות - וגם כדי ללמוד לשרוד חס וחלילה בעולם קשה של סכנות גרעיניות, וכיצד להיערך נפשית ומנטאלית למהפכים העוברים על העולם בתקופת אי הוודאות כיום? האם אנו צועדים לקראת השתכללות טכנולוגיות של שיבוטים ונשק לחימה דמיוני שהומצא על ידי האינטליגנציה המשתכללת, או לקראת תרבות נאורה של לב אוהב וחמלה, התחלקות ושוויון? הטלטלה מעמידה אותנו שוב ושוב מול הצורך להתחזק, אבל גם מול היותנו בלתי מוכנים עדיין לקפיצת הדרך הגדולה שעליה אנו חולמים. כאשר רעיונות חדשים חודרים לעולם, הראשונים שקולט את הפוטנציאלים הם המחשבה, האינטואיציה והדמיון. אך אז דופקת על דלתנו המציאות בשטח, להזכירנו שרגע, אנחנו עוד פה, בגוף ביולוגי ובעולם כה בעייתי. לנוכח הכוחות המטהרים את העולם מן ההצטברויות הישנות של תפיסות, רגשות ופחדים, אנו עלולים למצוא את עצמנו אטומים ומתגוננים מעומסי המידע על ידי קיר של אדישות פנימית. וכאשר עוצמות חדשות חודרות לעולם, כל הקשיים עולים החוצה ומופיעים על פני השטח ואז ניתן להתבונן וללמוד.

עבודת ההתפתחות נעשית בעזרת כוחות-על המנחים את ההתפתחות, ומורים רוחניים בני כל הזמנים, הוליכו את האנושות לאורך ההיסטוריה לקראת מעמד של תיקון המתרחש בזמנים אלו, תוך כדי הארת העיניים לאדם התרבותי. לפי הקוסמולוגיה של העידן החדש, המאבק בין הטוב והרע מופיע בכל תולדות ההיסטוריה, ומוצג על כל הבמות של התרבות והאמנות האנושית. ההסבר לכך שיש שני מחנות הנאבקים ביניהם הוא, שעל כוכב ארץ מתקיים בית-ספר יקומי גדול ובו כיתות שונות ורמות תודעה שונות. בית הספר הזה על כיתותיו השונות, מהווה שדה קרב שבו נאבקים שני המחנות על נשמת האדם. ובמיוחד שבכל שלב באבולוציה יש כיתות שאף אינן מדביקות את שלב המעבר לרמה הבאה אלא עשויות להתמהמה מאחור. העלייה נעשית בגלים וזה מסביר את הפער וההבדלים בין נקודות התפתחות שונות של קבוצות שונות על סולם התודעה, העולה לכיוון האור. בזמני תרבות שונים היו מעגלים שצעדו קדימה והיו שפיגרו מאחור.

לפי הבחירה והרצון החופשי, אפשר לתקן קארמה קודמת. אכן אם מתבססים על יסודות שהתיאוסופיה הביאה ממחשבת המזרח אל המערב, על רובדי התודעה, בוחרת הנשמה לעצמה את כליה לחיים במישור הפיזי, וכך מתפתחים הגופים השונים, הרגש, השכל והגוף הפיזי. ברמת עולם הרגש קיימים שאיפות ורצונות שנוצרו בגלגול מסויים, ושנהפכים בגלגול הבא לכשרונות ונטיות. ברמת עולם המחשבה נבנה הגוף המנטאלי, המחשבות החוזרות הופכות לנטיות מצטברות. המחשבות והכשרונות המכונים טבועים או נטועים בנו מלידה, הנם תוצאות העבודה השכלית שעשינו בעבר. ברמת עולם המעשה, המעשים שאנו עושים כיום הנם תוצאות המחשבות והתשוקות של גלגולי העבר. תוצאות מעשינו תלויות במניעים שהניעו אותנו לעשותם. אם המניע היה בעל איכות גבוהה וטהורה, גם התוצאה תהיה בהתאם. כשהאדם מודע לכך, הוא יכול לבנות את שכלו בהדרגה ולהפכו לכזה, הרצוי לו. ובהתאם לכך הנשמה תבנה לעצמה ברמה הפיזית את המוח ומערכת העצבים, ככלי עבור התודעה לחייה הנוכחיים.

התיאוסופיה מבחינה בין שאיפות לדברים ארציים הקושרות את הנשמה אל הקרקע, לבין שאיפות נעלות המושכות את הנשמה אל על. אך בעידן החדש יש שאיפה לאזן בין עולם הרוח לבין עולם התופעות.

במחשבת ימינו, לפי התפיסה ההוליסטית המגשרת בין רוח וחומר, הרי הגוף והנפש, במשמעות שציין שפינוזה בעת החדשה, נתפשים כיחידה אחת שיש לה היבטים רוחניים ויש לה היבטים גשמיים.

אך כזרם במחשבה הנשען על התנ"ך, ובמטרה לא להיגרר לתפיסות פגאניות קיצוניות של האלהת הטבע ו"חזרה" לעבודת אלילים, יש שמדגישים את ההבדל הגדול שבין אבולוציית האלוהים והאדם, לבין האבולוציה של הבנות הקוטביות בתור המהות של החומר והדינאמיקה של ההתקדמות: חיכוך, מתח ותנועה בין פלוס למינוס באבולוציה.

אך ראה זה פלא, מה שמאפשר את המעבר מהתפתחות אישית אינטרסנטית להתפתחות חברתית, הוא דווקא החיכוך והיצירה בין שני הקטבים, המדמה והריאלי, בדינאמיקה של הבנת והכרת הרגש וריפויו; המהווה תחום מחקר וגרעין הבנות ליחסים נכונים, וכן הראייה המודעת של תפקיד הפולמוס בהתפתחות. דרך לימוד הפוטנציאל היצירתי של הקוטביות, וזרמים שונים במחשבה, מטילים אור גם על הקבוצה.

דווקא הטלת האור על ידי המדיה על כל סוגי השחיתויות והסטיות המוקעים לאור היום, והחשיפה המסיבית של עבודת התקשורת לגבי חומרת המצב האנושי, היא המאפשרת את פעולת הניקוי והריפוי בעזרת זרימת האנרגיה של אהבה ואור מהנשמה. דווקא הזרם הריאליסטי הבוחן את אזור האפלה ואת אישיות הצל, הצד האפל של האנושות, החיה שבאדם שהחשכה יפה לה, מאפשר בכך את הריפוי וההתעלות על ידי איתור והכרת שורשי המחלות.

דווקא ספריו של קסטנדה, שהעמיד במרכז את היחיד, הלוחם והתפתחותו, ולא את התפתחות החברה, הציגו את החשיבות העצמית בתור הגורם המעכב את התפתחותו של הלוחם. התעצמות האגו של אישיות מרכזית או גורו שסביבה מתאגדים וסוגדים המעריצים, נמנעת על ידי הטלת האור על אינטרס עצמי מניפולטיבי והדינאמיקה של השחיתות. כאשר בעזרת התקשורת המונעת מדיקטאטורים ועריצים למיניהם את האפלה הדרושה לביצוע זממם, מתפנה אנרגיה זמינה להתפתחות הכלל.

הכוח המדמה, הדמיון נחשב למקור ראיית העולם הפוך על פיו, חלומות בהקיץ ודמיונות שווא, לפי גורדייף. גם לפי המסורת במחשבה היהודית שכשאין גבולות ויש פנטזיה שהכול אפשרי, זה השורש למחשבה הפגאנית, ועל כך כותב מרטין בובר (מלחמה ושלום, פרופ' שלום רוזנברג): "במרחב התמונות הסובב-סוער שבתוכו האדם נע ונד, כל דבר ודבר מגרה אותו שיגשימו בפועל ממש; והוא שולח ידו בהם, בדברים הללו, כגנב פורץ קל דעת, לא מתוך הכרעה אלא רק כדי להתגבר על המתיחות שב"הכל אפשר". ה'תחמוד' ו'תתאווה' אורבים לו ומציבים לפניו את 'הכל אפשרי'. בשם האפשרות והאפשרי הוא פוגע בממשות ובממשי."

לעומת זאת, עם הדמיון אפשר לרפא את האדם, כשזהו הכוח אשר לפי הפסיכולוגיה הנראטיבית, (ריפוי בסיפור) מרפא על ידי שינוי זווית ההסתכלות על סיפור החיים. בעזרת הכוח המדמה מזמינים מכוח הרצון את הריפוי ואת כוחות האהבה והריפוי הטבעיים של הגוף והנפש, המתקנים חסימות ומאפשרים התחדשות. יצירת הריפוי היא על ידי הבנות חדשות וראיית סיפור חייך באור חדש המעמיד אותך לא כקורבן, אלא כגיבור עלילת חיים משמעותית שמתארגנת סביב התפתחות הנשמה דרך אתגרי העולמות הנמוכים. עם חיוך וקצת הומור, ראיית עצמך במרכז הבמה מפנה את מקומה להתפתחות חברתית אכפתית. קודם כל בתהליך זה פעלה המגמה של המזרח שחידש את הממד הפנימי, לעומת התמקדות כלפי חוץ או התפזרות החוצה, במערב. שיווי המשקל הוא איזון בין המעגל הפנימי רוחני של התודעה במזרח, לבין המערב האקטיביסטי, המוחצן והפעיל מול הסביבה. ואז, לאחר הכרת האינדיבידואליות והתפתחות אישית, מופיעים ניצני הכרה קבוצתית והתפתחות החשיבה הקבוצתית.

דתות המערב הביאו את מקור הסמכות כאלוהות שמחוצה לנו, אך ברנסנס הוצג מקור הסמכות כנתון בידי האדם עצמו. ואילו המזרח הציע את ההסתכלות שהכול נובע מהתודעה; וממד הבשר נתפש ככלא של לידות ומיתות שיש להשתחרר ממנו אל חרות של קיום על-חומרי.

בנושא זה, ישנו המודל של סורוקין, המחלק את אלפיים השנה האחרונות לפי שני סוגי תקופות: תקופות של עליונות הרוח, כמו בימי הביניים שבהם החומר נחשב בזוי, כאשר הרנסנס הופיע עם סינתזה והרמוניה, וציין את סופה של תקופה זו. לאחר מכן אנו רואים את התקופות של עליונות החומר, כפי שהיה במערב מאז המהפכה המדעית ובימי רומא. ואילו התקופה היוונית ותקופת העידן החדש של ימינו, מציינות מועדים שבהם התקיים איזון בין הרוח והחומר.

כדי לענות תשובה לספקנים המפקפקים ברלבאנטיות של החזון האידיאלי לציביליזציה נאורה, מוארת ומשגשגת, מול המציאות הקשה של זמננו, ניתן לבחון מגמות במחשבה של הפילוסופיה והעידן החדש. הפילוסופים הרציונאליסטים טענו שאפשר להבין את העולם דרך התודעה שבאמצעותה ניתן להכיר את עקרונות-העל הטמונים בבריאה, ועל פיהם ניתן להבין כיצד היא נבראה. זאת, מבלי להסתמך על התנסויות החושים והטבע אלא על תפיסות התבונה. למשנתם היה בסיס דתי, הם נשענו על תשתית התנ"ך וספר בראשית. להשקפתם, באדם טבוע רעיון מולד ועל בסיס התבונה יש ביכולתו לתפוס את העולם, דרך המתמטיקה והגיאומטריה למשל, בהתאם ליכולת המחשבה והתבונה שלו להכיר את החוקים-הרעיונות שלא בדרך החושים. זאת, בהסתמך על כך שהאל הוא שהטביע חוקיות אינטליגנטית בבריאה ואין היא אינטליגנטית מעצמה, ואף אינה יכולה להיות. לעומת זאת, בזרם האמפיריציסטי בפילוסופיה חשבו שרק מתוך ניסיון החושים ניתן להבין את העולם.

ההבנות של התפתחות חברתית מתאפשרות על רקע למידת הקונפליקט והכרת המשמעות של הפולמוס בין שני כוחות פועלים, התודעה התבונית והטבע, בתוך הדינאמיקה של האבולוציה. בתורת ישראל הופיעו שני מחנות בסיסיים מבראשית, במאבק בין קין והבל וביריבויות בין שישה זוגות אחים על הבכורה והשליטה. כאשר האחים משה ואהרון הם הדוגמא לפיוס ולבנייה בין שני אחים. בתחרות על המנהיגות בין 12 שבטי ישראל: לבני לאה היה יהודה המנהיג, ולבני רחל היה אפרים המנהיג: יותר מאוחר ממלכת ישראל התפלגה לממלכות יהודה ואפרים (ישראל). הנביא בספר יחזקאל ל"ו כותב שלאחר תחיית העצמות היבשות ושיבת ישראל לארצו, באחרית הימים יהפכו שני הענפים האלו לעץ אחד. שני ענפים בלב הקונצנזוס היו בית הלל ובית שמאי. עד להיכן מגיעה המחלוקת בין יהודה (לב) ויוסף (שכל) ומתי החילוניים והדתיים יחברו לשבת אחים גם יחד?.

מחלוקת שני כוחות פועלים, כדרך להפקת הבנות חדשות מתוך הקונפליקט ולהשלמה ובנייה, משמעותה היא הבנות חדשות על ההיסטוריה האנושית, שבמרכזה הדראמה והעימות בין מנצלים ומנוצלים. שני כוחות פועלים, ברוחני ובחומרי, כמו כהונה ומלכות, הדת והמדע, המדע והמיתוס. הפגאני הסוגד לכוחות הטבע – לעומת מערכת החוק הפטריארכאלי, כששני אלה לא יוכלו להתמזג אלא לכל היותר להתאזן. כמו גם השאלה הנשאלת כיום בדבר האתיקה המדעית והכיוון אליו היא מצעידה את האנושות: אילו יחסים ייווצרו בין "דת" המדע לבין תורת המוסר? האבולוציה של התודעה האנושית מתפתחת בין שני קטבים כמו לאומיות וליברליזם, דת ומדינה, שתי מפלגות מובילות. דינאמיקה זו והכלכלה במזרח המתקרבת כיום לכלים כשל המערב, יפנו זמן ומשאבים גם להתחלקות יותר נכונה בין צפון ודרום.

 

 

הוצאת העידן החדש

 

עידן הדלי

בחזרה לדף הקישורים