אטלנטיס, אי אגדי באוקיינוס האטלנטי, מול מצר גיברלטר, ששקע לפני אלפי שנים אל מתחת לפני המים בעקבות סדרה של רעשי אדמה ושיטפונות.

אטלנטיס נזכרת לראשונה בדיאלוגים "קריטיאס" (Critias) ו"טימאוס" (Timaeus) מאת הפילוסוף היווני אפלטון, המהווים את המקורות העיקריים לאגדה. בדיאלוגים, שנכתבו בשנת 360 לפנה"ס, מספרים כוהנים מצרים לשליט אתונה סולון על אי "גדול יותר מאסיה הקטנה ומלוב גם יחד" ששכן באוקיינוס ממערב למצר גיברלטר. לפי המיתולוגיה היוונית היתה אטלנטיס מקום מושבו של אל הימים פוסיידון, ותושביה היו צאצאיו.

בכתבי אפלטון מתוארת אטלנטיס כתרבות מפותחת מאוד, ששגשגה ב-9,500 לפנה"ס לערך לפי המניין המקובל כיום. בתחומי האי ניצבו מספר מבנים מפוארים, ובהם טבעות מלאכותיות עשויות אדמה אשר ביניהן נחפרו תעלות מים שחצו אותן גשרים. הבתים היו מצופים זהב, ובמרכז העיר ניצב מקדש לפוסיידון. בנוסף, היה האי משופע במתכות יקרות, בצמחייה עשירה ובבעלי חיים רבים. השלטון היה מופתי, ובין תושבי אטלנטיס, אשר נודעו בעשרם הרב ובחוכמתם, שררה הרמוניה תמידית.

על פי המסופר בכתבי אפלטון, תושבי אטלנטיס צברו כוח רב ויצאו למסעות כיבושים ברחבי אגן הים התיכון. לאחר שהשתלטו על מרבית העמים באותה תקופה, הובסו בסופו של דבר על ידי האתונאים. האלים כעסו על רשעותם של תושבי אטלנטיס ועל חטאיהם, ומשום כך הענישו אותם בסדרה של רעשי אדמה ושיטפונות, שכתוצאה מהם נבלע האי בים.

עוד בתקופת הקלאסית נחלקו ביניהם החוקרים בדבר אמיתותם של תיאורי אטלנטיס בכתבי אפלטון - האם היו הם פרי דמיונו של אפלטון, או שמא ציטט אגדה שביסודה גרעין אמת המתייחס למציאות היסטורית כלשהי. הוויכוח בסוגיה זו התחדש בימי הביניים, לאחר שכתבי אפלטון הגיעו לידיהם של מלומדים נוצרים, והוא נמשך עד ימינו. מכל מקום, די היה בסיפורו של אפלטון כדי לתת לאוקיינוס האטלנטי את שמו.

הפירוט בכתבי אפלטון בדבר מקומה של אטלנטיס והשנים שבהן היתה תרבות האי בשיאה אינו חד-משמעי, וגם אין בכתבים אלה ייחוס למקורות היסטוריים שניתן לאמתם. אין כל ראיה ארכיאולוגית כי באלף ה-10 לפנה"ס התקיימו בכל מקום שהוא בעולם ציוויליזציות מפותחות ברמה שתיאר אפלטון. היוונים, למשל, שהביסו את צבאות אטלנטיס על פי אפלטון, התיישבו בדרום חצי-האי הבלקני רק בסופו של האלף ה-3 לפנה"ס. כמו כן, לא נמצאו ממצאים ארכיאולוגים בסאיס, המקדש המצרי בו שהה סולון על פי אפלטון, או בכל מקום אחר, שיש בהם משום רמז לקיומה של אטלנטיס.

כיום, רוב רובם של החוקרים תמימי דעים כי תיאורו של אפלטון אודות אטלנטיס הוא בדיה בלבד, שנועדה לתאר מופת של מדינה אידיאלית. ואין זה מפליא כלל, מכיוון שאפלטון הרבה להיעזר באלגוריות פוליטיות על מנת להסביר את רעיונותיו הפילוסופיים. בנוסף, "קריטיאס" ו"טימאוס" הם המשכים לחיבורו המפורסם "המדינה", העוסק בחברה האידיאלית. למען האמת, בשל צורת השלטון וחיי החברה ההרמוניים ששררו באטלנטיס, כביכול, מוזכר לעתים שמה כיום בהקשר לאוטופיה.

למרות זאת, במשך השנים הועלו תיאוריות רבות לגבי מיקומה של אטלנטיס ונכתבו בנושא אלפים רבים של ספרים, שחלקם הגדול עסק בתיאוריים בדיוניים על תרבותה ותושביה, וכמעט כולם התעלמו מציון מיקומו של האי אצל אפלטון. בין שלל המקומות שאיתם זוהתה היו יבשת אמריקה, האיים הקנריים, אירלנד, כרתים, מדבר סהרה, בוליביה, סמוך לחופיה המזרחיים של קפריסין, פתחה של תעלת לה מנש ואפילו אנטארקטיקה ומספר איים באוקיינוס השקט. למעשה, אטלנטיס "התגלתה" כמעט בכל מקום על פני הגלובוס.

חשיפתה של העיר טרויה ב-1871 על ידי הארכיאולוג הגרמני היינריך שלימן, שהסתמך בחיפושיו על האיליאדה של הומרוס, הביאה לתנופה בחיפושים אחרי אטלנטיס. עד לאותה תקופה פקפקו החוקרים בטענה כי ניתן להסתמך על כתבים עתיקים לחשיפת ממצאים ארכיאולוגיים. אבל בסוף המאה ה-19 העלו מספר חוקרים, ביניהם הגיאולוג האוסטרי אדוארד זיס (Eduard Suess), השערות שלפיהן שקעו במרוצת הזמן חלקים גדולים של יבשות העולם ויצרו (בין השאר) את האוקיינוס האטלנטי ואת האוקיינוס ההודי. השערות אלו היו מקובלות על מדענים רבים עד לשנות ה-50 של המאה ה-20, שאז הוכחו כמוטעות (ר' טקטוניקת הלוחות), ותרמו גם הן לחיזוקו של מיתוס אטלנטיס

כיוּוּן אחר שהתקדמו בו המבקשים למצוא ראיות לאמיתות סיפורו של אפלטון היה השימוש בכלים מדעיים לחיפוש רמזים לקיומו ולהיעלמותו של אי אחר כלשהו, שממנו התגלגל סיפור אטלנטיס עד שהגיע אל אפלטון. עם זאת, במקרים רבים שונו ועוותו הטקסטים (מיקום האי ותאריך היעלמותו בין השאר) גם כאן, על מנת שיתאימו להשערות שהוצעו. בין יתר הסברות, הועלו התרבות המינואית וטרויה שחרבו בסוף האלף ה-2 לפנה"ס.

סברה אחת שהוצעה בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 קשרה את אטלנטיס להתפרצות הר הגעש באי ת'רה (הקרוי גם סנטוריני), מצפון לכרתים), שאירעה בשנת 1500 לפנה"ס בקירוב (על פי סברה אחרת ב-1620 לפנה"ס). בהתפרצות זו, הנחשבת לאחת הגדולות בהיסטוריה האנושית, הושמדו חלק ניכר מהאי והמבנים בו, והשפעותיה הורגשו במקומות נוספים באגן הים התיכון המזרחי (גלי טסונמי, ענני אפר וכדומה). יש הטוענים, אם כי הדבר שנוי במחלוקת חריפה, כי התפרצות זו היתה מהגורמים שהביאו לחורבן התרבות המינואית. על פי תיאוריה זו נטען כי סולון, שחי בן השנים 630 - 560 לפנה"ס בקירוב, טעה בתרגום ממצרית ליוונית - כלומר, אטלנטיס חרבה 900 שנים לפני תקופתו (מה שמציב את חורבנה בסמוך להתפרצות ת'רה), ולא לפני 9,000 שנה, כפי שציין אפלטון בכתביו אשר התבססו, לדבריו, על עדותו של סולון.

תיאוריה אחרת קושרת את אטלנטיס לסדרה של אסונות טבע וזעזועים פוליטיים שהתחוללו בתקופה שבה חי אפלטון, וייתכן שהשפיעו על כתיבתו - המלחמה הפלופונסית (431 - 404 לפנה"ס) שגבתה קורבנות רבים, וסדרה של רעשי אדמה המתועדים היטב בכתבי התקופה, אשר הביאו לחורבנן של מספר ערים. רעש האדמה שפגע ביוון ב-426 לפנה"ס הותיר אחריו הרס רב; על פי מספר מקורות, גלי הטסונמי שהתחוללו בעקבות הרעש שטפו את אחד האיים, אטלנטי (Atalante) שמו (!), והחריבו אותו. רעש האדמה שהתחולל ב-373 לפנה"ס השמיד כליל את העיר הליקי (Helike), ששכנה כ-70 ק"מ צפונית לקורינתוס ונחשפה בשנת 2001. הליקי היתה עיר נמל שמילאה תפקיד מרכזי בברית האכיאית, ונהנתה באותה תקופה מפריחה כלכלית ותרבותית. לאחר האסון לא שוקמה העיר, וחורבותיה כוסו בעפר. על פי האמונה שהיתה מקובלת בימים ההם, תושבי העיר נענשו בגלל חטאיהם לאלים.

שתי תיאוריות נוספות, שהוצעו בראשית המאה ה-21, מציבות את אטלנטיס במקום שבו הופיעה בכתבי אפלטון. תיאוריה אחת גורסת כי אטלנטיס שכנה סמוך לעיר קדיס בדרום ספרד, וייתכן שתושביה נמנו עם גויי הים שפשטו במאה ה-12 לפנה"ס על האגן המזרחי של הים התיכון. "אטלנטיס ספרדית" זו הושמדה על פי הסברה בשיטפון ענק, במועד כלשהו בין המאות ה-9 וה-6 לפנה"ס. התיאוריה השנייה ממקמת את אטלנטיס על אי בשם ספרטל (Spartel) השקוע כיום בעומק של כ-100 מ' סמוך למצר גיברלטר. האי כוסה במי הים לפני 11,000 שנה לערך כתוצאה מהפשרת הקרחונים בתום תקופת הקרח האחרונה

עם התפשטות הרעיונות המיסטיים  והספיריטואליים המקובלים על תנועות העידן החדש מסוף המאה ה-19 ואילך, פרחו תיאוריות רבות, שונות ומשונות, שהפליגו בתיאורים ססגוניים של החיים באטלנטיס וסיפקו הסברים על-טבעיים ופסוודו-מדעיים לתולדותיו של האי ולהיעלמותו (אגב, רבים מהם הפכו את אטלנטיס מאי ליבשת, על-מנת שתוכל להכיל את כל הנפלאות שהם ייחסו לה). במקביל התפתחה תעשייה שלמה של ספרים ופרסומים אודות אטלנטיס ונפלאותיה, אגב גריפת רווחים נאים כתמלוגים. בעלי האמונות הללו גם סבורים כי היו ניצולים מאטלנטיס, שהגיעו למקומות אחרים ויסדו שם ציוויליזציות שמהן יצאו תרבויותיו הראשונות של העולם הידועות לנו כיום. לדוגמה, הימצאותן של פירמידות גם במצרים וגם באמריקה התיכונה מוסברת בנקל באמצעות הטענה שבוני הראשונות מביניהן היו פליטי אטלנטיס.

הסופר האמריקאי איגנשיוס דונלי (Ignatius Donnelly), בספרו המפורסם מ-1882, "אטלנטיס: עולם שמלפני המבול", הגיע למסקנה כי האי היה ערש האנושות. דונלי העניק השראה רבה להולכים בעקבותיו, כמו אריך פון דניקן, עמנואל וליקובסקי ורבים אחרים. בן ארצו, הארכיאולוג הרברט תומפסון (Herbert Thompson), שחקר את התרבות המאיה בסוף המאה ה-19, האמין כי בני מאיה נמנים עם צאצאי אטלנטיס. המיתולוג הסקוטי לואיס ספנס (Spence) ייחס לניצולי אטלנטיס את ציורי המערות של בני קרו-מניון שנתגלו באירופה. מייסדת החברה התיאוסופית, הלנה בלבצקי, טענה כי ניחנה בכוחות על-טבעיים שמקורם באטלנטיס; חסידיה אף הוסיפו למיתוס יבשת בשם מו (Mu), דומה לאטלנטיס, שהתקיימה באוקיינוס השקט.

מחולל הנפלאות" האמריקאי אדגר קייסי (Cayce; 1877 - 1945) האמין כי הוא אחד מצאצאי אטלנטיס, וטען כי האי השקוע שוכן בקרבת איי בהאמה, והוא עתיד לעלות שוב מעל פני הים ב-1968, או לכל המאוחר ב-1969. קייסי ועמיתיו טענו כי תקלה חמורה ב"קריסטלים" רבי העוצמה שהיוו את מקור הכוח של האי, היא שגרמה לשקיעתו; שדות ה"אנרגיה" שהם ממשיכים לחולל עד היום הם המשבשים את תנועת הספינות והמטוסים באזור המכוּנה "משולש ברמודה", לטענת צ'רלס ברליץ שהתעמק בנושא זה, ואף סיפק מפות מפורטות של אטלנטיס בספרו "יום הדין: 1999 לספירה".

אחרים טוענים כי תושבי האי, צאצאיהם של חייזרים, היו מצוידים בטכנולוגיה מתקדמת ביותר, המאפילה אפילו על זו של ימינו, וכי האי הושמד על ידי פגיעה של אסטרואיד ענק לפני כמה אלפי שנים, או במלחמת אזרחים שהשתמשו בה בפצצות גרעיניות או בנשק השמדה המונית חייזרי אחר. ועוד ישנם הגורסים, ברוח ימינו אלה, כי אטלנטיס שכנה באזור פורה מאוד באחת היבשות וחרבה בשל שינויי אקלים קיצוניים.