מכשפה

במערב, לעתים קרובות, היוו המכשפות איום על השלטון והסמכויות המקומיות, הדתיות והמדעיות. מכשפות נרדפו והוצאו להורג על ידי סמכויות אלו. באנגליה במאה ה-15 נשים זקנות, חלשות או ביישניות נשרפו והועלו על המוקד, במה שנקרא ציד מכשפות.

התורה אוסרת על כישוף, ואף גזרה דין מוות על העוסקים בה, כנאמר: "מכשפה לא תחיה" (שמות כב,יז). המפרשים מציינים כי ננקטה לשון נקבה בהקשר זה (על אף שהציווי חל על גברים ונשים כאחד) מכיוון שרוב העוסקים בתחום היו נשים. טעמים שונים ניתנו לאיסור, ביניהם הרחקה מעבודה זרה ומתלות ישירה באלוהים או בבחירתו החופשית של האדם. כן נחלקו הדעות בשאלה האם התורה אסרה על הכישוף מכיוון שהוא ממשי, או שמא בדיוק להיפך - משום שאין בו ממש.

במקורות נזכרים שני מקרים של הרג מכשפות: בספר שמואל נודע לקורא בעקיפין, דרך דבריה של בעלת האוב, על הרג מכשפות שנעשה בידי שאול המלך, ובתלמוד מסופר על רבי שמעון בן שטח שהרג שמונים מכשפות, ללא הליך רשמי מסודר, כהוראת שעה.

ישנם שני סוגים שונים (ואף מנוגדים) של תיאורי המכשפות:

בחלק גדול מן האגדות מתוארות מכשפות כנשים זקנות לובשות שחורים, כשלראשן מצנפת מחודדת ובעלות מטאטא שעליו הן רוכבות. חלק מהמכשפות מתוארות כבעלות שיניים מרקיבות, שיער שחור מתולתל, אף עקום ולעתים קרובות מוארך, ופנים מקומטות. המכשפה מתוארת לרוב כקניבלית או כזקנה בודדה. מגוריהן של המכשפות מתואר כבקתה עזובה ביער או בטירה אפלה. תיאור המכשפה בצורה כזאת נפוץ במיוחד במעשיות ובאגדות ממקור מזרח אירופי, וגם בחלק מהמקורות המרכז-אירופיים כגון סיפורי האחים גרים.

מתיאור זה נובע השימוש במלה "מכשפה" בלשון הדיבור ככינוי לאשה מכוערת ודוחה במיוחד.

מאידך, קיים תיאור נגדי של מכשפה כאשה צעירה (או בעלת יכולת קסם לקיים נעורים נצחיים), יפהפייה ובעלת קסם ומשיכה מיני שגברים אינם מסוגלים לעמוד בפניה. שתי דמויות מפורסמות של מכשפות מסוג זה הן קירקה בה נפגש אודיסאוס במהלך נדודיו ומורגן לה פיי, אחותו של המלך ארתור שעמה קיים יחסים של גילוי עריות ומאוחר יותר הפכה (בחלק מהסיפורים) לאויבתו בנפש.